כולם יודעים שרוטשילד הוא יהודי. כולם יודעים שהוא צרפתי, מאיפה בצרפת, מבורדו.
במקרה, שני הדודים שלו, הם הבעלים של שאטו לאפיט ושאטו מוטון,
Château Lafite Rothschild / Château Mouton Rothschild
שני יקבים וותיקים, ומבין היקבים המוערכים, המכובדים והיוקרתיים בעולם, הקיימים ושייכים למשפחת רוטשילד מאז המאה ה 17 בבורדו, צרפת. מכאן,  שאדמונד רוטשילד, מגיל ילדות, הסתובב וגדל  בכרמים של דודיו והגפן זורמת בעורקיו.

בסוף המאה ה 19, בארצות מזרח אירופה, החלה התעוררות של התנועה היהודית הציונית, החל גל עלייה של יהודים, בורגנים, משכילים ועשירים. רוטשילד, שהיה חבר ומקורב לברנז'ה זו, היה חלק מרוח התקופה, שמח להירתם לממן ולעזור. חבריו עלו לארץ, הם ידעו לנגן בכינור ובפסנתר, והיו בעלי תארים מאוניברסיטאות, אבל לעבוד הם לא ידעו. 

רוטשילד, הגיע לארץ כשבליבו שתי מטרות.
המטרה הראשונה, לעזור ולממן את היישוב העברי היהודי הציוני, ללמד אותם תעשייה וחקלאות. בכדי שיוכלו להניע את גלגלי ההתיישבות ולקיים את עצמם.
המטרה השנייה, להקים יקב ולייצר יין בארץ ישראל, שהוא, יין יהודי, ישראלי וכשר, ולהפיץ אותו ליהודי כל התפוצות.
וכך קרה. 

עבודת היין והיקב היא האיזון והשילוב המושלם שבין תעשייה לחקלאות.
בכדי לייצר יין, צריך קודם כל, לעבוד את האדמה, להכשיר קרקע ולטעת גפנים. אז, לביית ולהשביח, לדלל ולחלן את הגפן, לטפל, לגדל, להשקות, ולבצור. כלומר, עבודת חקלאות קונקרטית. 

לאחר הבציר, יש צורך במבנה תעשייתי, אשר ידע לקלוט את חומר הגלם ולעבד אותו. יש צורך במכונות תסיסה, במסחטה, בחביות, בצינורות, במכשור, ולבסוף לדאוג למערך האריזה, השיווק וההפצה. כלומר, הקמת מבנה יקב, הוא תעשייה לכל דבר ועניין. 

וכך, בעזרת יקב אחד, רוטשילד הצליח ללמד את חבריו הציונים, גם חקלאות וגם תעשייה. 

אבל, מה שרוטשילד, שמגיע מבורדו, בירת הקברנה סוביניון,  לא ידע בהתחלה, וגילה רק כשהגיע לכאן, הוא שחבריו הציונים, התיישבו דווקא בשפלת החוף. אזור חם, אדמה חולית, דלה במינרלים, שמש ישירה כל היום, 40 מעלות חום, 85% לחות, על הים, שום קברנה סוביניון לא יכול לגדול בטרואר שכזה. 

אז רוטשילד, שהגפן זורמת בעורקיו, שגדל בכרמים של דודיו, החליט לעשות טיול באירופה הדרומית, ולבחון איזה זני ענבים גדלים באירופה באזורים החמים והים תיכוניים, כגון דרום צרפת וספרד. אזורים, שמזג האוויר והאקלים דומים ומזכירים את ישראל. 

כך קרה, שזני  הענבים שרוטשילד בחר להביא, ואיתם להקים את יקב כרמל מזרחי, ואיתם להתחיל את גלגולה השני של תעשיית היין בארץ ישראל הם: רוסאן, מרסלן, סמיון, מוסקט, גרנאש וקריניאן. 

וכך, במשך 100 שנים בדיוק 1882-1983 ייצרו בישראל יין יהודי כשר, מחריד, בטעם של סירופ לשיעול. וזו הייתה תדמית היין הישראלי בעולם. עד למהפכת האיכות 1983, אשר מסמלת את תחילת גלגולה השלישי של תעשיית היין בארץ ישראל.